הרומן שכתבה הסופרת והמשוררת לאה גולדברג והוא האור, שפורסם בשנת 1946, לא התקבל בקרב קהל הקוראים והמבקרים ונותר הרומן היחיד שכתבה בימי חייה.

בשנת 2018 קרמסקי עיבדה את הרומן לבמה, בשילוב טקסטים דוקומנטריים מתוך יומניה של לאה גולדברג. ההחלטה לעבד את הרומן הייתה מעצם היותו רלוונטי באמירותיו על ההיסטוגיוגרפיה הישראלית ולדילמות של החברה הישראלית בתקופה שלנו.

ההצגה עוסקת בפחד משיגעון ובהסתרה היומיומית של קיומו, במאבק עם המרכיבים בתורשה שהיינו מעדיפים לדחות ולמגר מהזהות שלנו ובצורך להתגבר על העבר ולהמשיך הלאה.

באמצעים של משחק, של שירה ושל עבודת וידאו-סאונד, אנחנו נכנסים לנבכי עלילה אפופת מסתורין שעוברת על נורה, הדמות הראשית, באותו הקיץ. נורה חוזרת מלימודיה בברלין לחופשת קיץ בקובנה, עיר הולדתה, ומגלה שאמה התגרשה מאביה הלוקה בשיגעון. השתיים נוסעות ליער לחופשה. לפתע הן פוגשות את ארין, חברו הטוב של האב, שעזב את העיירה לפני עשרים וחמש שנים לאמריקה. נורה מתאהבת בו ונכבשת בקסמיו. ארין מגלה לנורה כי הוא רוצה להיפגש עם אביה כדי להציל אותו מהמחלה. נורה אינה יודעת שגם ארין סובל ממחלת נפש. ארין מבטיח לה שיציל את אביה בעזרת כספו, דבר שמפיח בה תקווה. מאוחר יותר מתברר שאין ביכולתו להושיע. בו זמנית, אמה של נורה חושדת במניעים של ארין ומנסה לפענח את פשר בואו, אבל מעלה חרס. גם תושבי העיירה היהודית לא ששים לבואו של האמריקני. הם לא מבינים מה הוא מחפש בעיירה יהודית, במזרח אירופה, אחרי שהייה של שנים רבות כל כך באמריקה. השמועות מתחילות לבעבע ונורה ואמה מותקפות על ידי תושבי העיירה היהודית. נורה מתמרדת ומסרבת לקבל את הביקורת של תושבי העיירה. היא ממשיכה לנהל רומן אפלטוני עם ארין ואילו ארין מנסה להשרות עליה תחושת אמון וביטחון. בסצנה האחרונה, נורה מקבלת מכתב מבתו של ארין, בו היא מודיעה לה על היעלמותו של אביה ועל דאגתה לו. הבת מגלה לנורה שאביה חולה בנפשו. נורה מסיקה מכך שארין התאבד. במונולוג האחרון, היא מביעה כמיהה למחוק את העבר, את הילדות ואת התורשה שממנה באה ולהתחיל את חייה מן ההתחלה.

נורה, הדמות הראשית, היא התגלמותה של לאה גולדברג. האישיות הדיאלקטית שלה נחשפת ומתגלה לעינינו. דמותה מאופיינת  בחוזק ושבריריות, עזות וכניעה, אומץ ופחד, אבל יותר מכל, באהבת החיים. אהבה לחלקים בריאים ומוארים של החיים ובו בעת, שנאה עזה לכל מי ומה שמושך בני אנוש לצדדים המכוערים, החשוכים והאפלים של הקיום.

ההצגה מסתיימת במילים של נורה: "אנחנו רוצים לחיות. לחיות הרבה, לחיות חיי אדם אשר מותר לו לנשום, לחיות באור, באורם של ימינו העתידיים לבוא."

כתיבה חד פעמית של הסופרת והמשוררת לאה גולדברג מובילה אותנו לעומקי התהייה על נפש האדם. "מה אנחנו יודעים על נפש הזולת? ועל נפשנו שלנו אין אנו יודעים דבר." אומרת נורה, שמייצגת את גולדברג ברומן והוא האור.

בעת החשיבה על עיבוד הספר, עוד לפני שלב העבודה עם השחקנים, היה ברור כי יעשה שימוש בדרך זו או אחרת בווידאו. תהליך העבודה כלל חיפוש ממושך וניסיונות רבים של צורות הקרנה, של צילום, של מניפולציות של סאונד ווידאו. החיפוש התמקד בתלות שבין הסאונד ובין התאורה. החיפוש התכנס לשימוש במקרן, המייצר ויברציות של אור על המסך, המושפעות מויברציות של סאונד.

התלבושות של השחקנים עשויות מבד פשתן בהיר. מצד אחד, הבחירה בתלבושות מונוכרומאטיות במפגש עם חלל המוזיאון יוצר שיח מופשט שבא לידי ביטוי בקטעי יומנים, בשירת מקהלה וברצפים של זרם תודעה המנותקים מזמן, ממקום ומהתרחשות. מצד שני, הגזרות הקונקרטיות של התלבושות, מייצגות את אפיון הדמויות והתקופה ומאפשרות לקהל להיות נוכח בתוך העלילה.

הקהל יושב סביב לשחקנים, קרוב מאד לשטח המשחק, מה שמאפשר אינטראקציה ישירה בין הדמויות, לשחקנים, לאדם הפרטי. הקהל מקבל תפקיד בהצגה, הוא פרטנר של השחקנים ולא רק צופה בהם.